תוספתא כפשוטה על יומא ד:ב

13-4. תינוקות סמוך לפרקן מחנכין אותן בפני שנה ובפני שתים בשביל שיהו רגילין במצות. וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: לפני שנה ולפני שתים וכו'. והיא היא. ובמשנתנו פ"ח מ"ד: התינוקות אין מענין אותן ביוה"כ אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתים (במשנה שבירושלמי ועוד: קודם שנה וקודם שתים), שיהיו רגילין במצות. ופירשו בבבלי פ"ב א' לפני שנה בחולה, ולפני שנתים בבריא. ובירושלמי פ"ח סה"ג, מ"ה ע"א: רב חונה פתר מתניתא תינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים ולא מחנכין אותן, קודם לשנה קודם לשתים מחנכין. ר' יוחנן פתר מתניתא תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים אבל מחנכין, קודם לשנה קודם לשתים משלימין. ודברי רב הונא ברורים שתינוקות אין מענין אותן כלל, אבל קודם שנה, קודם שתים מחנכין אותן לשעות. ור' יוחנן אינו מגיה את משנתנו אלא הוא מפרש מחנכין שבמשנתנו - משלימין, ואין מענין אותן פירושו שאין מחנכין אותן בהשלמה, 15 והוסיף מעצמו: אבל מחנכין אותן לשעות, ותרי חינוכי הוו. אבל קודם שנה, קודם שתים, מחנכין אותן חינוך גמור ומשלימין. ועיין המחלוקת בבבלי פ"ב א', ואי אפשר להתאימה לירושלמי. ולא עוד אלא שהגירסא בבבלי מגומגמת מאד, עיין במלחמות להרמב"ן, במאירי במקומו, בספרו משיב נפש, עמ' 492 ואילך, ובדק"ס במקומו, וקשה לברר את הגירסא האמיתית. ואמרו בבבלי שם: דתני רבה בר שמואל תינוקות אין מענין אותן ביוה"כ, אבל מחנכין אותן שנה או שתים סמוך לפירקן . ועיין ברש"י שם ד"ה ת"ש. ובסמ"ג לאווין ס"ט, כ"ד סע"א: פסק בהלכות גדולות (ה' יוה"כ, ד"ו ל"א ע"א, ד"ב ריש עמ' 156) דהלכה כר' יוחנן, דאמר בן עשר בן אחד עשר אין מענין אותו, אבל מחנכין אותו לשעות וכו' (עיין בבלי פ"ב א'), ולשון התוספתא משמע נמי כר' יוחנן דתני' התינוקות מחנכים אותם סמוך לפרקן לפני שנה ולפני שתי'. ועיין גם בהגה"מ פ"ב מה' שביתת עשור ה"י אות י'. ו"סמוך לפרקן" היא שנה י"ב לתינוק, שמשלים בה, ולפני שנה סמוך לפרקן היא שנת י"א, ולפני שתים היא שנת י', והתוספתא מדברת בחינוך שעות גרידא לפירושו. ועיין בשאילתות סי' קס"ז, ובהעמק שאלה שם אות ד' ואות ו'. ובירושלמי פ"ח סה"ג, מ"ה סע"א מסיק: עד איכן (כלומר מחנכין לשעות) וכו', כבן תשע וכבן עשר. ולפי שיטה זו אם הילד בריא מחנכין אותו לשעות כשהוא בן תשע ובן עשר, ומשלים כשהוא בן אחת עשרה ובן שתים עשרה. ואם הוא תש וחלש מחנכין אותו לשעות כשהוא בן עשר ובן אחת עשרה, ומשלים כשהוא בן שתים עשרה, וכשיטת ר' יוחנן בירושלמי שם: קודם לשנה (כלומר, כשהוא תש), קודם לשתים (כשהוא בריא) משלימין. ועיין מס' סופרים פי"ח, ה"ז, הוצ' היגר, עמ' 319, ובשנו"ס שם ומ"ש להלן, שו' 5–6, ד"ה ובמס' סופרים.

24-5. ר' עקיבא היה מפטיר בבית המדרש בשביל תינוקות שיאכילום אבותיהם. וכ"ה ("היה מפטיר בבית המדרש") גם בכי"ל. ובד: היה מפטיר מבית המדרש וכו'. ובכי"ע: היה מבטל בית המדרש בשביל תינוקות וכו'. ובס' הישר לר"ת סי' תרל"א (ד"ו, ע"ו ע"ד, מק"נ, עמ' 111) הנ"ל: ובשילהי הך מתני' (כלומר שלעיל, שו' 3) תניא ר' עקיבא היה מבטל ת"ת להאכיל לקטנים וכו'. וכן מעתיק במאירי עירובין מ' סע"ב הנ"ל. ואף לפנינו הפירוש כן שהיה מפטר את העם מבית המדרש, כדי שיאכילו את התינוקות. ובירושלמי פ"ו סה"ד, מ"ג ע"ד: ר' אחא כד מפני מוספא הוה אמר קומיהון, אחינן מאן דאית ליה מיינוק ייזיל בגיניה. ומתוך העניין שם (עיין לעיל שם בסמוך) משמע שמחמת סכנה אתינן עלה. ואף להלן בסמוך במעשה בשמאי הזקן מוכח שבתינוק שאינו בר דעת עסיקינן, ומחשש סכנה (והכל ביוה"כ עצמו), וממילא אין מכאן הוכחה שמותר להאכיל בידים את התינוקות בני דעת שיכולים ליטול בעצמם, כשיעמידו אוכל לפניהם. ועיין שאילתות סי' קס"ח: מאן דקא בעי למיעל לדוכתא דאיכא עקרבא וקא בעי לאפוקי ספרא דאורייתא, אי נמי מיתן ריפתא לינוקא וכו'. ועיין מ"ש לעיל, שו' 2–3, ד"ה והנה רבינו ואילך. ואף מתוך דברי ר"ת בס' הישר הנ"ל ומאירי עירובין מוכח שפירשו ברייתא זו ביוה"כ עצמו. אבל בבבלי פסחים ק"ט א': תניא אמרו עליו על ר' עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש 16 כגי' כי"י וראשונים, עיין דק"ס. ולפנינו: בבית המדרש, ופירושו שמימיו לא אמר בבית המדרש הגיע עת לעמוד. חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים וכו', וערב יום הכפורים כדי שיאכילו את בניהם. ועיין סוכה כ"ח א' ובדק"ס שם, עמ' 82, הערה א', ובר"ח שם. והנה בתוספתא כאן לא נזכר בפירוש שר"ע היה מפטיר מבית המדרש ביום הכפורים בשביל התינוקות, ולולא דברי רבותינו הנ"ל היה אפשר לפרש שאף כאן הכוונה לערב יוה"כ, ומסדר התוספתא מלמד אותנו בברייתא זו שיש לבטל ת"ת כדי להאכיל תינוקות, ומשום חשש סכנה. אבל עיין ר"ח פסחים ק"ט א' ובריטב"א סוכה כ"ח רע"א ד"ה גירסא דיקא, ולפ"ז אין עניינו כלל לכאן, ובהכרח שביוה"כ עצמו עסיקינן, כפירוש ר"ת הנ"ל.

35-6. מעשה בשמיי הזקן שלא רצה להאכי' את בנו וגזרו עליו והאכילוהו בידו. וכ"ה בד ובכי"ל. ובס' הישר לר"ת הנ"ל: וגזרו עליו להאכילו (בהוצ' מק"נ: להאכיל) בידו. אבל בכי"ע: שהיה רוצה להאכיל את בנו בידו אחת, וגזרו עליו שיאכילו בשתי ידיו. ובבבלי ע"ז ב', חולין ק"ז ב': תנא דבי מנשה רשב"ג אומר מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת, וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו. מ"ט אמר אביי משום שיבתא. ופירש"י ד"ה מדיחה: לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית, ושם השד שיבתא. 17 ועיין בתוספות שם ד"ה שיבתא, באוה"ג, עמ' 59, ובאוה"ג תענית, עמ' 73. ובהשבעות הוצ' מונטגומרי, עמ' 185, סי' 15, שו' 6: ושובטין וירורין ופגעין ושיבין וחרשין בישין וכו'. וכנראה שהכוונה ב"שיבין" לשיבתא שלנו. ולפי המפרשים, אף שמאי הזקן לא רצה להאכיל משום שיבתא (עיין רש"י וריטב"א). ומתוך התוספתא כאן מוכח שהטעם של שיבתא דבוק לרישא גרידא, להיתר ליטול יד אחד במים ביוה"כ משום סכנת הילד. והסמיכו את המעשה של שמאי הזקן שלא רצה להאכיל את בנו אפילו בשינוי, וגזרו עליו שיאכיל אותו בשתי ידיו, משום חשש סכנה, ולא דברו כאן כלל בנטילת ידים. ובמס' סופרים פי"ח ה"ז, הוצ' היגר, עמ' 318: וכן היה מנהג טוב בירושלים לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום. בן שנה עד עצם היום, בן שתים להשלים , 18 כ"ה בששה כת"י, עיין בשנו"ס של היגר, וכן מוכרח מהמשך העניין: ואחר כך סובלו וכו', כלומר, נושאו, ואין נושאין קטן בן שתים עשרה. ואחר כך סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן. וכן במלשינותא דהמן בתרגום שני, הוצ' קסל, עמ' 46: וציימין אנון, נשיהון וכו', ומעיקין אוף טפליהון, ולא חייסין עליהון. ושמאי הזקן רצה להתחיל בחינוך לפני שהיו בני דעת, וכשיטתו במשנת סוכה פ"ב מ"ח, ולא שבקוהו חכמים, וגזרו עליו שיאכילוהו בשתי ידיו. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 85, ובהע' 40 שם.