תוספתא כפשוטה על יומא ד:יד

163-64. מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה, אבל אמרו חכמים מתודה אדן קודם שיאכל וישתה וכו'. כל הברייתא בשם התוספתא בלקוטות הרמב"ן כאן, והובא בר"ן פ"ח סי' תתקפ"ג, עיין להלן. ובירושלמי ספ"ח, מ"ה ע"ג: מצות הוידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה עד שלא נשתקע במאכל ובמשתה וכו'. ובבבלי פ"ז ב' הגירסא היא כלפנינו בתוספתא. ופירש"י: עם חשיכה לאחר אכילה, משקיבל עליו יוה"כ. 61 בלקוטי הרמב"ן שצוינו בפנים מביא בשם רש"י: עם חשיכה. ערבית משקדש היום. ולפי רש"י הפירוש הוא שמעיקר הדין צריך להתוודות ביוה"כ עצמו (אחרי שקיבל עליו קדושת היום), אלא שהחכמים הטילו עליו להתוודות עיה"כ שמא תטרוף דעתו בסעודה (פירש"י: מחמת שכרות), ולא יוכל להתוודות מבערב. אבל ברמב"ן הנ"ל פירש שהכוונה למצות וידוי בערב יוה"כ, כדי שיכנס ליוה"כ מתוך תשובה, אבל פשיטא שעיקר הוידוי הוא בערב, ביוה"כ עצמו. ומן הדין היה צריך להתוודות אחר הסעודה לפני שקיבל עליו קדושת היום, אלא שתיקנו שיתוודה גם לפני הסעודה, שמא תטרף דעתו בסעודה. ולפי פירושו מדוייק גם לשון הירושלמי הנ"ל. והכוונה מצות וידוי של ערב יום הכפורים עם חשיכה צריך לאומרו עד שלא יאכל, וקיצר את לשון הברייתא. וברי"ף פ"ח סי' תתקפ"ג מעתיק: מצות וידוי ערב יוה"כ עם חשיכה דברי ר"מ. וחכמים אומרים צריך שיתודה קודם שיאכל וכו'. וכ"ה בס' יריאים סי' קכ"א (ועיין בס' יריאים השלם סי' רס"ג, ק"כ ע"ב, הערה ה') וברוקח סי' רי"ד, וברא"ש פ"ח ריש סי' י"ט ובמשיב נפש למאירי, סוף עמ' 399, ועוד. ועיין בר"מ פ"ב מה' תשובה ה"ז ובמעשה רוקח שם, 62 במשיב נפש למאירי, עמ' 400: והלכה כחכמים. ובשיח יצחק פ"ז ב'. ולפי גירסא זו יש כאן מחלוקת אם מתוודה לפני סעודתו, אבל כולם מודים שמצוה להתודות עם חשיכה לפני שנכנס היום, 63 אלא שלדברי ר"מ נכנס ליוה"כ כשהוא בתשובה ע"י שהוא מתוודה ערבית עם חשיכה. ובברייתא שלהלן שם בבבלי (לעניין נעילה): דתניא יוה"כ עם חשיכה מתפלל שבע ומתודה וכו' דברי ר' מאיר. כפי שמוכח מ"עם חשיכה" שבירושלמי שהעתקנו לעיל. אבל בכל כתה"י שהיו לפני בעל דק"ס, ובשאילתות סי' קס"ז ובה"ג ה' יוה"כ ד"ו, ל' ע"ד, ד"ב, עמ' 154, ובר"ח במקומו, ובריצ"ג, עמ' נ"ח, ובעיטור ה' יוה"כ, הוצ' רמא"י, ק"ח סע"א, ועוד - בכולם הגירסא כלפנינו.

265. שמא תטרף דעתו וכו'. וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא וברמב"ן הנ"ל ובבבלי שלפנינו. ויש שם חילופי גירסאות בין הטעם בבבא זו ובין הטעם שלהלן, עיין דק"ס, עמ' 308, הערה ת', ועיי"ש הע' ש', וכנראה שכן גרס הר"מ, עיין בפ"ב מה' תשובה ה"ו שכתב: שמא יחנק בסעודה. ועיין מ"ש להלן, שו' 70–71.

366. שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. בכי"ל חסרה בבא זו. 64 ועיין דק"ס, עמ' 308, הע' ת', ובמעשה דוקח פ"ב מה' תשובה ה"ז. ובשו"ת מהר"מ ב"ב (פראג) סי' ש"ח: תניא בתוספת דיומא וכו' שמא יארע לו דבר תקלה בסעודה.

467. ואע"פ שהתודה לאחר אכילה ושתיה צריך שיתודה ערבית. וכ"ה בתוספ' ישנים ובתוספות הרא"ש פ"ז ב' ובד וברמב"ן הנ"ל (אלא שבשניהם: לאחר שאכל ושתה). ובכי"ע: צריך שיתוודה בלילי יום הכיפ'. וכע"ז בשו"ת מהר"מ ב"ב הנ"ל. וכתבו בתוספ' ישנים הנ"ל: וידוי יתירא זה לא מצינו אותו בתלמוד, ושמא טעות סופר הוא לשם. ועיין בלשון תוספ' הרא"ש הנ"ל. וכן בשו"ת מהר"מ הנ"ל: ותימ' שצריך ג' וידויין, ובתלמוד שלנו אין רק שנים, דההוא דלאחר סעודה מבעוד יום אינו בתלמוד שלנו, וגם אין אנו נוהגים אותו. ובכי"ל כאן, ואע"פ שנתוודה לאחר שאכל ושתה צריך שיתודה בשחרית, וכנראה שנשמטה שם בבא ע"י הדומות. ובירושלמי ובבבלי חסרה בבא זו. וברמב"ן הנ"ל מקיים את גירסת התוספתא, ומפרש שאין ממנה סתירה לבבלי הנ"ל, ודלגו שם על בבא זו, מפני שהיא כבר כלולה ברישא, והיינו: מתוודה לאחר שיאכל וישתה, שפירושה עם חשיכה לפני ערבית, שהרי בוידוי של ערב יוה"כ עסיקינן, ולא הזכירו שם שצריך להתודות ערבית, שהרי פשיטא שביוה"כ עצמו צריך להתוודות, ולפי דעתו מתודה פעמים לפני ערבית. ועיין גם בס' יריאים השלם סי' רס"ג, ק"כ ע"ב, ובהערה ה' שם. ובתוספות יוה"כ להרמב"ח פ"ז ב' העיר שבירושלים נוהגים לומר לפני תפילות ערבית בקשת [ר"א אבן עזרא] לך אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי שיש בה וידוי, כדי לצאת דעת הרמב"ן. 65 בס' עבודת המלך על הר"מ פ"ב מה' תשובה ה"ז העיר: וראיתי להעיר כאן מדברי הבה"ג שלא ראיתי מי שהביאו דמבואר בו בהדיא דלא כהרמב"ן ז"ל שכתב ולאחר שהתודה הללו ששה וידוים מובטח לו וכו', הרי לך מפורש שלא כהרמב"ן, שלדעתו מתוודה שבעה וידויין, שנים בערב יוה"כ, וחמשה ביוה"כ. הרב לא הראה את מקומו בה"ג, ודברים הללו ישנם רק בה"ג ד"ב, סוף עמ' 154, ואינם בה"ג ד"ו, כלומר במהדורת בבל, והרי ידוע שבה"ג מהדורת אספמיא ישנן הרבה הוספות. וכבר העירו האחרונים שמטעם זה נוהגים האשכנזים לומר תפלה זכה מבעוד יום. 66 ועיין מ"ש בישועות יעקב או"ח סי' תר"ז, אות א', ומ"ש אדמו"ר מליובביטש בשו"ע שלו שם ס"ק ב'.

568. צריך שיתודה שחרית. בכי"ו ובד מוסיף: שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. והוא שיבוש ברור, ואינו בכי"ע, בכי"ל, בירושלמי ובבבלי הנ"ל, והרי אפילו אירע לו דבר קלקלה בסעודה, כבר נתכפר לו בוידויו שלאחר הסעודה ובוידויו של ערבית, ואף אין להגיה כאן "בלילה" במקום "בסעודה" (ולהניח שהמלה "בסעודה" היא באשגרה מלעיל), מפני שאפילו אם לא אירע לו שום תקלה צריך להתודות ביום, שאין וידוי יוה"כ אלא ביום, עיין במשנת מגילה ספ"ב ובבבלי שם כ' ב'. ולאו דווקא וידוי כה"ג, אלא גם וידוי כל יחיד ויחיד אינו אלא ביום, עיין בה"ג ה' יוה"כ, ל' ע"ד, ד"ב, עמ' 154. ולפיכך אם נתוודה בלילה צריך להתוודות שוב ביום מן הדין.

670-71. צריך שיתודה בנעילה, שמא אירע בו דבר קלקלה כל היום כולו. וכ"ה (בלי המלה "בו") גם בלקוטות הרמב"ן הנ"ל. ובבבלי לא נתנו טעם למה מתודה ארבע פעמים ביום. ובירושלמי הנ"ל: צריך להתודות בנעילה, שכל היום כשר לוידוי. ונראה שהוא טעם הירושלמי, הוא טעם התוספתא, וכן כתב ברמב"ן הנ"ל (לעיל מן הפיסקא של התוספתא): אלא קתני אעפ"י שהתודה ערבית מתודה שחרית וכל היום שמא אירע לו דבר עבירה כל היום, דיום הכפורים עם חשיכה הוא מכפר.

771-72. היכן הוא אומרן אחר תפלה. והעובר לפני התיבה אומרה ברביעית. וכן מסיים בברייתא זו בבבלי הנ"ל (כגירסת כי"י והגאונים): והיכן אומרה אחר תפלתו, ושליח ציבור אומרה באמצע. והיא היא. ובר"מ פ"ב מה' תשובה ה"ז: באמצע תפלתו בברכה רביעית, ועיין לעיל ברכות פ"ג סה"ו, ומ"ש בשו"ת הרשב"ש סי' ש"ס. ובראבי"ה ח"ב סי' תקכ"ט, עמ' 191, נעתקה התוספתא שלנו בלי ציון המקור, 67 אין דרכם של הראשונים בני זמנם של הראבי"ה להעתיק מן התוספתא בלי ציון המקור. וכנראה שרבינו שאב מן הר"ח שנהג כן (עיין מ"ש במבוא לתס"ר ה"ב, עמ' 13), אלא שלפנינו בר"ח ליתא. אלא פתח בתניא וכו'.

872-73. ר' מאיר או' מתפלל שבע וחותם בוידוי. וחכמים או' מתפלל שבע, ואם רצה לחתום בוידוי חותם. וכ"ה בראבי"ה הנ"ל. וברש"י פ"ז ב': וחותם בוידוי גרס בתוספתא. [כלומר,] אינו חותם מקדש ישראל, אלא האל הסולחן 68 כפי שהבין לנכון בהגהות הרש"ש במקומו. ובב"י טאו"ח סי' תר"ז העיר: וכתב שם רש"י גרסינן בתוספתא אינו חותם מקדש ישראל אלא האל הסולחן וחכ"א וכו'. וכנראה שהבין שרש"י הביא כ"ז מלשון התוספתא. ועיין במהרש"א במקומו. וכו', וחכמים אומרים מתפלל שבע, ואם רצה לחתום בוידוי חותם. ואנעילה קיימא. והיתה לפני רש"י הגירסא בתוספתא, כמו שהיא לפנינו בכל הנוסחאות, ופירשה שהמחלוקת היא בתפילת נעילה, ולדעת ר"מ משנה בנעילה מחתימת מקדש ישראל, וחותם האל הסולחן, וחכמים אומרים שהוא רשאי לשנות, אבל אין הוא מטבע קבוע של תפילת נעילה. וכולם מודים שמתפלל בנעילה שבע, והיא צלותא נוספת, כדעת רב בבבלי שם, פ"ז ב', עיין בבאור הגר"א או"ח סי' תר"ז סק"ה. ובבעל המאור סוף יומא: מצאתי בסדורים קדמונים שנכתבו על שם מר רב סעדיה גאון ז"ל שמסיימין בתפילה נעילה במה אנו מה חיינו, וחותמין בא"י האל הסולחן. 69 בסידור רב סעדיה, עמ' ר"ס: ויש שמים לה חתימה ב' אתה ה' האל הסלחן, וזאת טעות מפני שאין זה מקום ברכה. ועיין בהערות שם. ועיין בשלטה"ג סוף יומא, אות ב'. ולפנינו בבבלי פ"ז ב' עירבוביא של שתי נוסחאות. ובכ"י אוקספורד שם: מאי נעילת שערים? רב אמר צלותא יתירתא (כלומר, תפילה רגילה נוספת של שבע ברכות). ושמואל אמר מה אנו. מתיבי אור יוה"כ מתפלל שבע וכו', במנחה מתפלל שבע ומתודה, בנעילה מתפלל שבע ומתודה 70 וכן הגיה הגר"א מדעתו. וחותם בוידוי דברי ר"מ. וחכמים אומרים כל מקום שזקוק לשבע אם בא לחתום בוידוי חותם. תיובתא דשמואל תיובתא. וכן היתה הגירסא לפני רש"י ("כך שמעתי"), אלא שהוסיף דרך פירוש על "כל מקום שזקוק לשבע": אף בשאר תפילות. ומכאן למדו שאף בערב יוה"כ במנחה מותר לחתום, 71 ברוקח ה' ערב יוה"כ סי' רי"ד: מצות ווידוי ערב יום הכיפורים עם חשיכה וכו' תבא לפניך תפילתינו וכו' עד ומוחלן לשבטי ישורון, ומסיים האל הסולחן, וכן משמע בירושלמי. ואפשר שכן היה לפניו בירושלמי כאן ספ"ח: כיצד הוא מתוודה ר' ברכיה וכו', והכוונה לווידוי של ערב יוה"כ, כמפורש בוי"ר פ"ג, ג', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' ס"א. ברם הרוקח בעצמו מביא (בסי' י"ח) את הירושלמי, ומסיים את ההבאה: ותמחול ותסלח לכל חטאתינו. עיין בטאו"ח סי' תר"ז ובמפרשים שם. ועיין במחז"ו, עמ' 394, ובס' רב עמרם השלם ח"ב, עמ' 356, ובמגן האלף שם. אבל בכי"מ ובכ"י ב' שם: ושמואל אמר מה אנו. מיתיביה אור יוה"כ וכו' בנעילה מתפלל שבע ומתוודה. תנאי היא, דתניא יום הכפורים עם חשיכה מתפלל שבע ומתוודה דברי ר"מ. וחכמים אומרים אין זקוק לשבע, אם בא לחתום חותם. ולא נזכר שם כלל "תיובתא דשמואל תיובתא". וכ"ה הגירסא בר"ח פ"ח א', בריצ"ג, עמ' ס"ד ועוד, עיין מה שהאריך בפירושה בדק"ס, עמ' 310, הערה נ'. ובמאירי פ"ז ב' ד"ה נעילה: נעילה היא תפלה יתירה, ר"ל שאינה אלא כשאר תפלות שמתפלל ומתודה, וחותם בוידוי. ר"ל שבסוף התפלה הוא מתודה. ויש מפרשים שחותם מלך מוחל לעוונותינו וכו', שזהו לשון וידוי.

973-74. וצריך לפרוט את החטא דברי ר' יהודה בן פתירא וכו'. בראבי"ה הנ"ל: וצריך לפרש 72 עיין בפסיקתא רבתי ספמ"ה, הוצ' רמא"ש, קפ"ו ע"א. ועיין בבלי ברכות ל"ד סע"ב (ובדק"ס שם) וסוטה ז' ב'. וכן במדרש תהלים פל"ב, ב', הוצ' בובר, עמ' 242: ובמה היה כסוי חטאה שפירש ממעשיו והודה וכו'. ובד"ר שם: שהיה פורש ממעשיו וכו'. ובד"ו שבידי שהוגה ע"פ כמה כי"י (עיין מ"ש עליו בקרית ספר שי"ג, עמ' 106): שהיה פורש מעשיו וכו'. ובילקוט שם רמז תשי"ח: שהודה ופרט מעשיו וכו'. וכל העוקץ של הדרש שם הוא הפרדוקסוס: מי הוא כסוי חטאה הפורש את מעשיו ואינו מכסה עליהם. החטא וכו'. וכ"ה בבבלי בכי"י ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 300, הערה ת'. ובירושלמי כאן ספ"ח, מ"ה ע"ג: תני צריך לפרוט את מעשיו וכו'. וכן בירוש' נדרים פ"ה, ל"ט ע"ב: דתני יום הכיפורים צריך לפרוט את מעשיו וכו'. וכל הברייתא גם בבבלי פ"ו ב', עיי"ש בדק"ס הנ"ל (ובגמ' שלפנינו: ר' יהודה בן בבא).

1074. שנ' אנא חטא העם הזה וכו'. כלומר, ומפרט: ויעשו להם אלהי זהב. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: מה טעמא דר' יהודה (כלומר, בן בתירא) אנא חטא העם הזה וכו'. ומכאן שהטעם לא היה לפניהם מפורש בגוף הברייתא. וכע"ז בהרבה מקומות בירושלמי שנותנים טעם לדברים בברייתא. ולפנינו הטעם מפורש בגוף התוספתא. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי נדרים הנ"ל.

1174-75. ר' עקיבא אומ' אין צריך. אם כן למה נאמ' ויעשו להם אלי 73 הסופר כתב ע"פ ההרגל כאילו יש כאן שם קודש. וכן להלן בשו' 76, בכי"ע: מי גרם לכם שתעשו אלקי זהב. זהב וכו'. בבבלי הנ"ל: ר' עקיבא אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אלא מהו שאמר משה ויעשו להם וכו'. ובילקוט המכירי תלים פל"ב, עמ' 205, ובר"ח פ"ו ב' וברי"ץ גיאת ה' תשובה, עמ' מ"ז: ר' עקיבא אומר אינו צריך, שנא' אשרי נשוי פשע (ג' מלים אלו ליתא בר"ח ובכי"י הבבלי) כסוי חטאה. ובירוש' כאן לא נתפרש טעמו של ר' עקיבא, ואמרו שם כמו בתוספתא כאן: מה עבד לה ר' עקיבא? כלומר, מה מקיים ר' עקיבא לפסוק של ר"י בן בתירא. ועיין בבלי לעיל שם, ובר"מ פ"ב מה' תשובה ה"ח ובהשגות שם, ומ"ש בעבודת המלך שם, ובפסיקתא דר"כ, שובה, קס"ג ע"ב.

1276. מי גרם להם שיעשו להם אלי זהב, אני שהרביתי להם זהב. וכע"ז בירושלמי. ובבבלי הנ"ל: אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע כסף וזהב שהרבית להם לישראל וכו' גרם להם שיעשו אלהי זהב. ומשני התלמודים מוכח שלא היה לפניהם טעם זה בגוף הברייתא. ובדב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 7: א"ר ברכיה ויעשו להם (כגי' כי"מ שם) אלהי זהב. מי גרם להם לעשות אלהי זהב, הזהב שהוציאו בידם וכו', אילו הוציאו בידם קישואין ודלועים היו עושין ע"ז, כלומר, אתמה. ועיין ברכות ל"ב א', סנהדרין ק"ב א'. ועיין ב"ר פכ"ח, ז', עמ' 266, ומ"ש בדב"ר הנ"ל, עמ' 7 הערה 2. ובירושלמי נדרים פ"ה הנ"ל: המודר הנייה מחבירו בפניו לא ישאל לו אלא בפניו וכו'. ר' יוחנן אמר מפני הבושה. ר' יהושע בן לוי אמר מפני החשד. ואתיין אילין פלוגוותא כאילין פלוגוותא, דתני יום הכיפורים צריך לפרוט את מעשיו דברי ר' יהודה בן בתירה. ר' עקיבה אינו צריך לפרוט את חחטא. ופירשו בתוספות (גיטין ל"ה ב' ד"ה וליחוש) שלר"י בן בתירה צריך לפרוט את החטא, כדי שיתבייש מחטאיו, ולר"ע אינו צריך לפרוט מפני החשד, שלא יחשדוהו בשאר עבירות. ונ"ל שהתוספות פירשו מה שפירשו, ע"פ סוטה ז' סע"ב, ועיי"ש בתוספ' שנץ. והפירוש הפשוט הוא בשי"ק שם שאילין פלוגוותא כאילין פלוגוותא אדלהלן קאי: אית תניי תני צריך לפרוט את הנדר. אית תניי תני אינו צריך לפרוט וכו'. ואינו עניין למחלוקת ר' יוחנן ור"י בן לוי.