תוספתא כפשוטה על יומא ד:ג

17-8. האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה שבארץ ישראל חייב. פיסקא ממשנתנו פ"ח מ"ב, אלא שהתוספתא הוסיפה "שבארץ ישראל". ועיין כלים פי"ז מי"ב. ולא נתפרש מהו היחס של כותבת א"י לכותבת של שאר ארצות. ועיין במשנת כלים פי"ז מ"ז. ובבבלי ע"ט סע"ב: ככותבת מיתבא דעתיה. תניא רבי אומר כל השיעורין כולן בכזית חוץ מטומאת אוכלין ששינה הכתוב במשמען, ושינו חכמים בשיעורן, וראיה לדבר יוה"כ. מאי שנה הכתוב במשמעו, מלא תעונה. ומאי שינו חכמים בשיעוריה ככותבת. אבל באיכה רבה פ"א, י"א, הוצ' בובר, ל"ח ע"א: להשיב נפש. כמה השבת נפש. רב אמר עד כגרוגרת. ור' חנינא אמר ככותבת. אבל בד"ר שם: רבי אומר ככותבת ר' חנניא אמר כגרוגרת. ועיין בתוספות ע"ט ב' ד"ה לומר. ולעצם העניין ברור שהגירסא בתוספתא "כמוה וכגרעינתה" בטוחה, וכ"ה בכל נוסחאות המשנה הנ"ל, וכן מוכח מן הירושלמי. ברם בבבלי ע"ח סע"ב ואילך: בעי רב פפא ככותבת שאמרו בגרעינתה, או בלא גרעינתה. וכבר נדחקו מאד הראשונים בפירושו, שהרי בפירוש אמרו כמוה וכגרעינתה. ויש ששערו שהמלים "כמוה וכגרעינתה" נוספו במשנתנו, 19 עיין מ"ש הרד"צ הופמן ביאהרבוך הפרנקפורטי ח"ז, עמ' 308. או שהלכו בדרך אחרת. ברם נראה ששאלת רב פפא מתבארת ע"פ הירושלמי בסוגיין (כפי שראה לנכון ר"ן גאון, עיין בתוספ' שם ד"ה כותבת, אלא שקיצר בפירושו) והיינו אם "כמוה וכגרעינתה" פירושו "כמוה בגרעינתה" כלומר כותבת כמו שהיא, בגודלה הטבעי, 20 "וכגרעינתה" הוא פירוש ל"כמוה" שלא נטעה לחשוב שהשיעור הוא בלי הגרעין. או שהכוונה היא "כמוה" לחוד (בלי גרעינתה) "וכגרעינתה" לחוד, והחלל שבין בשר הכותבת וגרעינתה אינו מתחשב. ועיין עוקצין פ"ב מ"ח ובירושלמי פ"ח רה"ב, מ"ד סע"ד, והסיקו בירושלמי ש"כמוה" לחוד "וכגרעינתה" לחוד, והחלל שביניהן אינו מתחשב.

28. ר' שמעון בן לעזר או' אפילו ככותבת הנמרין. וכ"ה ("אפילו") בד, אבל בכי"ע ובכי"ל ובירושלמי פ"ח רה"ב, מ"ד סע"ד, חסרה המלה "אפילו". ולפי הגירסא שלפנינו, מחמיר ר' שמעון בן אלעזר ומקטין את השיעור, ומיכן שהכותבות שבנמרין (שבעבר הירדן) קטנות הן.

38-9. אכל עלי קנים ועלי גפנים וכו'. במשנתנו פ"ח מ"ג: אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה וכו' פטור. ובבבלי פ"א ב': תניא כוותיה דר' יצחק מגדלאה אכל עלי גפנים 21 כ"ה בר"ח ובמ"מ פ"ב מה' שביתת עשור ה"ו, וכן פסק הר"מ שם. ולפנינו בגמרא: עלי קנים. פטור וכו'. ובס' מנוח על הר"מ (הנ"ל בהערה 21), ל"ה ע"א: אכל עלי גפנים וכו', וה"ה עלי קנים ועלי תאנים ועלי שאר אילנות, אבל עלי שאר ירקות חייב וכו', והוא ע"פ התוספתא כאן. ובס' משיב נפש למאירי, עמ' 462: ועוד אמרו בגמרא אכל עלי קנים ועלי גפנים פטור וכו'. ועיין גם בבית הבחירה שלו בסוגיין פ"א ב', ד"ה לולבי. ועיין בצפנת פענח רפ"א מה' שביתת עשור ובמשנה למלך פי"ד מה' מאכלות אסורות הי"ד ובמשנת פרה פ"ו מ"ד, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 557, ובהערה 44 שם.

410. עלי חזרין עלי כרשין ועלי בצלים וכו'. כ"ה ("כרשין") בד, כי"ע וכי"ל. ובכי"ו בטעות: כרשינין. ופירושה, עלי חזרת ועלי חציר וכו', עיין לעיל ח"א, סוף עמ' 341. וקבוצת ירקות זו נשנתה גם לעיל שבת פי"א, שו' 30 ואילך, ולהלן גיטין פ"ב ה"ג (לעניין אחר).

510-11. עלי ירקות וכל דבר שראוי לאכילה חייב. בס' מנוח על הר"מ פ"ב מה' שביתת עשור ה"ז, ל"ה ע"א: דכי פטרינן ביום הכפורים אוכל אוכלין שאינן ראויין, דווקא עשבים המרים בתכלית, כגון לענה וראש והדומה להם וכו', אבל דברים הראויין לרעבים, אעפ"י שאינן ראויין לשבעים, ראויין קרינן להו, והאוכל מהם חייב, וכו', עיי"ש מה שכתב בדברי הר"מ. ועיין בס' משיב נפש למאירי, עמ' 463, והובאו דבריו בהקדמת ס' הרוקח על הר"מ (=שו"ת הר"מ, ליפסיאה, נ"ג ע"ג).

611. חזר ואכל אם יש מתחילת אכילה ראשונה וכו'. רי"ץ גיאת ח"א, עמ' נ', עיטור ס' יוה"כ הוצ' רמא"י ק"ה ע"א, ריטב"א ע"ג ב' ד"ה כל, שבה"ל הקצר ה' יוה"כ סי' ק"ג, תניא סי' פ', ור"מ פ"ב מה' שביתת עשור ה"ד. ועיין מ"ש ע"ז לעיל ח"א, עמ' 397, ד"ה אכל.

712. כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו וכו'. וכ"ה בכל המקבילות שצוינו בח"א הנ"ל, וברי"ץ גיאת ובריטב"א ובר"מ הנ"ל ובמשנת כריתות פ"ג מ"ג, ועוד בכ"מ. ובעיטור הנ"ל: אם יש מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס אין מצטרף. וכ"ה בשבה"ל ובתניא הנ"ל. וכנראה שהעתיקו מן העיטור, וכבר היתה לפניהם השמטה בעיטור, וצ"ל שם כלפנינו.

813-14. עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין וכו'. וכ"ה ברי"ץ גיאת ובריטב"א הנ"ל. וכ"ה בר"מ ובמ"מ פ"ב מה' שביתת עשור ה"ד ובס' מנוח שם, ל"ד ע"ב. ובכי"ל חסרה כאן בבא זו, ולא היתה גם לפני הר"ן כאן, פ"ח סי' תתקע"א, שכתב שם על הר"מ הנ"ל: ונראה שלמדה הרב ז"ל מדתניא בתוספתא בפרק קמא דפסחים לעניין חמץ וכו'. ומכאן שלא היתה לפניו ברייתא זו כאן לעניין יוה"כ. ועיין בס' תוספות יוה"כ להרמב"ח פ' ב' ד"ה ולענין צרוף, שדן למה לא נתנו כאן שיעור של מלא לוגמא, עיי"ש, ועיין להלן הערה 23. ולעיל תרומות פ"ז בכי"ע: כדי אכילת פרס. וכן היה לפני הראב"ד בתוספתא פסחים, עיין מה שהארכנו בזה לעיל ח"א, סוף עמ' 397 ואילך.

914-15. כשם שאכילה בכזית כך שתייה בכזית. בבא זו אינה שייכת לכאן, שהרי שיעור יוה"כ הוא בכותבת ולא בכזית, והיא נשנית לעיל לעניין תרומה ולעניין חמץ ולהלן לעניין חלב. ועיין מה שהארכנו בזה לעיל ח"א, עמ' 398.

1015. אכילה ושתייה אין מצטרפין. משנתנו פ"ח סמ"ב. ועיין מ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 398 ואילך.

11השותה צר ומורייס פטור. משנתנו הנ"ל.

1216. ר' לעזר או' השות' מלא לוגמיו חייב. וכ"ה ("מלא לוגמיו") גם בד, בכי"ע ובכי"ל. ועדותו של מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 139, שבדפוסים ישנים ובכי"ו הגירסא: מלא לוגמא, אינה מדוייקת, עיי"ש מה שבנה על יסוד הגירסא המדומה. ובמשנתנו הנ"ל: והשותה כמלא (כמלוא) לוגמיו חייב וכו', וכל המשקין מצטרפין לכמלא לוגמיו. 22 כ"ה במשנה שבירושלמי, הוצ' לו, קויפמן, פרמה, משניות סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן, משנה שבמאירי, משניות עם פיה"מ להר"מ כ"י ועוד. וכן "לכמלוא לוגמיו" גם במשנת מעילה פ"ד מ"ה בהוצ' לו, ועיין במלא"ש שם. ובמשנה ד' נפולי כאן: השותה כמלא לוגמיו וכו' מצטרפין למלא וכו'. ובמשנת כלים פי"ז מי"א: ויש שאמרו לפי מה שהוא אדם וכו', והשותה כמלא לוגמיו ביום הכפורים. ובירושלמי פ"ח רה"ב, מ"ד סע"ד: תני מלא לוגמיו (כברייתא שלפנינו). מה ופליג? מלוא לוגמיו שהוא ניתן ללוגמא אחת. כלומר, אף בברייתא פירושו מלא לוגמא אחת, אלא שנראה כאילו כל פיו מלא. אבל במשנה שבבבלי ע"ג ב': והשותה מלא לוגמיו חייב וכו' וכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו. ובגמרא שם פ' א': השותה מלא לוגמיו. אמר רב יהודה אמר שמואל לא מלא לוגמיו ממש, אלא כל שאילו יסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו. והא אנן תנן מלא לוגמיו. אימא כמלא לוגמיו. מיתיבי כמה ישתה ויהא חייב. בש"א רביעית ובה"א מלא לוגמיו. ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר כמלא לוגמיו וכו'. מי עדיפה ממתניתין דאוקימנא כדי שיראה הכי נמי כדי שיראה. אי הכי היינו ר' אליעזר, איכא בינייהו מלא לוגמיו דחוק (פירש"י: לב"ה בעינן וכו' כמלא לוגמיו בריוח, ולר' אליעזר כמלוא לוגמיו דחוק). מתקיף לה רב הושעיא א"כ הוה ליה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה וכו'. ברם כבר העיר מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 140, שלפני הגאונים (בה"ג ד"ו, ל"א ע"ב, ד"ב, עמ' 156, מחזור וויטרי, עמ' 378, סידור רש"י, עמ' 90) היתה מסורת אחרת בבבלי, וכתבו: ואמרינן מאי מלא לוגמיו דקאמרי בית הלל מלא לוגמיו ממש. ולפי גירסא זו נדחו דברי שמואל בבבלי, עיי"ש במבוא לנוה"מ. 23 ועיין במלא"ש למשנתנו (בהגה"ה) ובהערה לס' העתים, עמ' 189, הע' ס"א, ובס' האורה סוף עמ' 110. ועיין גם במאירי למשנתנו, ד"ה השותה. ולפי כל זה חולק ר' אליעזר שבתוספתא על משנתנו ששנתה כמלוא לוגמיו, ור' אליעזר סובר מלא לוגמיו ממש, כשיטת ב"ה בברייתא שבבבלי. ובברייתא שבבבלי נמסר שר' יהודה אמר בשם ר' אליעזר כמלוא לוגמיו, וחולק על סתם התוספתא שלנו. ובירושלמי רה"ב הנ"ל הכוונה, כנראה לברייתא סתמית אחרת שנשנית בהקבלה למשנתנו, ולא חלקה עליה, עיי"ש.